אהבתי לבית שמש, העיר שלי, נובעת מהיופי הפלאי של הסביבה שלה. הרכות וגווני הירוק של גבהות שפלת יהודה ממערב, והנוכחות הנעימה של הרי יהודה ממזרח מפעימים אותי יום יום.
כארכיטקט, אני מאמין שעל המרחב העירוני (הרחובות, הגנים, הכיכרות וכו') ועל המרחבים הפנימיים (החללים בתוך הבניינים) בעיר, ליצור חיבור לנוף הנפלא הסובב אותה.
לא פעם רשמתי בפרויקטים שתכננתי בעיר או בפוסטים, את ההשוואה הבא: כשם שתל אביב זוכה לים ויודעת לחבק אותו ולהתחבר אליו, לבית שמש יש את הסביבה הייחודית שלה, ועליה לחבק ולהתחבר אליה. כשתכננתי את הבית שלנו, יצרתי צורת הגג שפונה אל הרי יהודה ורוקדת עמם. צר לי עד מאוד כאשר אני רואה בניינים או רובעים חדשים בעיר אשר מפנים גב או לפעמים אך הורסים הערך של הסביבה של עצמם.
השבוע ביקרתי בבית העלמין העירוני של בית שמש. העצב שהרגשתי בנוכחות היקירים הנחים שם לעד, רוכך עם תחושת נועם. לרגע חשבתי, מה מקום תחושת נועם באמצע טכס אזכרת אביו של חבר? ואז נפל לי האסימון. אני עומד לנוכח יופי אז שאין כדוגמתו: הרי יהודה הנשקפים מעבר לעמק, ברב הדרם. הנה מרחב ציבורי שבאופן מובהק מחובר לסביבה של בית שמש ומקבל ממנה חיבוק ונחמות.
בתקווה שהיופי של הרי יהודה הנשקפים מבית שמש לא תופר עד אז, החלטתי לבקש שבבא היום, אקבר דווקא בבית העלמין של בית שמש.
2 תגובות
וואו
אוטיקו בעוד 120 שנה.
כתבת יפה.
מאחל לך אריכות ימים, אוטו יקר.
העיר בעלת מרקם אנושי בעייתי, ואשריך שמה שאתה רואה זה רק את העטיפה.
בעוד מספר שנים לא רב, הרוב יהא חרדי אנטי ציוני, תודות להחלטה אומללה של ראשי העיר הקודמים, שלא טובת התושבים הייתה מול עיניהם.
לכן, עזבנו את העיר הזו בראייה שמה שיש היום הוא זמני, מול העתיד ה"שחור".
אשריך שאתה רואה כול כך הרבה טוב.
בידידות עמוקה
מיכאל מס